עדאלה (״צדק״ בערבית) הוא ארגון זכויות אדם בלתי תלוי, הרשום בישראל כעמותה ללא מטרות רווח.;xNLx; ;xNLx;מאז היווסדו ב-1996, הארגון עוסק בהגנה על זכויות האדם של הפלסטינים הערבים אזרחי ישראל ועל זכויותיהם של הפלסטינים בשטחים הכבושים.;xNLx; ;xNLx;עדאלה פועל להשגת זכויות אישיות וקולקטיביות למיעוט הערבי הפלסטיני בישראל בתחומים הבאים: זכויות בקרקע ובתכנון; זכויות פוליטיות ואזרחיות; זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות; וזכויות אסירים. הארגון גם מגן על זכויות האדם של הפלסטינים החיים תחת הכיבוש, בהתבסס על המשפט הבינלאומי ההומניטרי והמשפט הבינלאומי לזכויות אדם.
הקמת מרכז עדאלה- עם הקמתו, התחיל עדאלה כפרויקט משותף עם אגודת הגליל והאגודה הערבית לזכויות האדם. תחילה משרדי עדאלה מוקמו בשפרעם, במשרדי אגודת הגליל. לקראת סוף שנת 1997 נרשמה עדאלה כעמותה נפרדת ועצמאית.
בפברואר 1997 עתר מרכז עדאלה בשם חמישה מנהיגי דת מוסלמים, דרוזים ונוצרים, כנגד שר הדתות ושר האוצר, בעניין תקציב משרד הדתות המפלה לרעה את בני העדות הדתיות הערביות. באותה שנה הקצה חוק התקציב לעדות אלו 2% מתקציב משרד הדתות, על אף שהערבים אזרחי המדינה היוו קרוב ל 20% מכלל אזרחיה. עדאלה טען בעתירה כי יש להקצות לבני דתות אלו תקציבים על פי חלקם היחסי באוכלוסייה.
ב- 1997 עתר עדאלה נגד משרד הבריאות בשם 124 עותרים – 121 נשים וילדים והארגונים אגודת הארבעים, מרכז אלטופולה ואגודת הגליל – בתביעה להקים שתי מרפאות לטיפול באם ובילד ומתן שירותי רפואה מונעת בעשרה מהכפרים הלא-מוכרים בנגב
ביולי 1997 עתרנו לבג"ץ יחד עם האגודה הערבית לזכויות אדם בדרישה להוסיף כיתוב בערבית על שלטי הדרכים. המדינה התחייבה בפני בג"ץ להציב בתוך שנתיים שילוט בשפה הערבית לאורך ארבעת הכבישים המהירים, ובתוך חמש שנים – בכל הדרכים בארץ.
תקציבי "קמחא דפסחא" חולקו באמצעות עמותות ומיועדים לסייע ליהודים נזקקים לחגוג את חג הפסח. באפריל 1998 עתר עדאלה לבית המשפט העליון נגד משרד העבודה והרווחה, בנימוק שהקצאת תקציבי "קמחא דפסחא" מפלה ערבים לרעה. עדאלה דרש בעתירה להורות לשר העבודה והרווחה לחלק מכספי תמיכה זו גם לערבים נזקקים, כדי שיוכלו לחגוג את חגיהם. במאי 1998 פסק בית המשפט כי 20% מכספי התמיכה יוקצו לנזקקים מקרב המוסלמים, הדרוזים והנוצרים, וכי על משרד העבודה והרווחה לקבוע קריטריונים לחלוקת הכספים בין כל האזרחים הנזקקים ללא אפליה. בנוסף הורה בית המשפט למשרד העבודה והרווחה לפרסם את המודעות בדבר הזכות לקבל כספי "קמחא דפסחא" גם בעיתונים בשפה הערבית.
בפברואר 1998 החליטה הממשלה שכלל יישובי המדינה יסווגו לאזורי עדיפות לאומית א' וב'. בעקבות ההחלטה סווגו 492 יישובים כאזורי עדיפות לאומית א', מתוכם ארבעה יישובים ערביים קטנים. כמו כן, 45 יישובים שסווגו כאזורי עדיפות ב' קיבלו את הטבות החינוך שניתנו ליישובים שסווגו כאזורי עדיפות א' – הטבה זו לא הוענקה לאף יישוב ערבי. במאי 1998 עתר מרכז עדאלה לבית המשפט העליון נגד ראש הממשלה בעקבות ההחלטה הנ"ל.
עדאלה מגיש דו"ח ראשון לוועדה לחיסול האפליה הגזעית באו"ם. הדו"ח - "הפרת זכויות של המיעוט הערבי בישראל" - מתאר 20 חוקים שמפלים את האזרחים הפלסטינים בישראל, ומותח ביקורת על הדו"ח שישראל הגישה לוועדה זו בעבר. הערות עדאלה הופיעו בדו"ח הסיכום של הוועדה. מאז ועד היום, עדאלה מגיש דו"חות ומשתתף ברוב הישיבות של וועדות האו"ם שעוסקות בזכויות האדם בישראל.
תושבי היישובים הלא-מוכרים אינם זכאים לרשום בתעודת הזהות שלהם את שם היישוב שבו הם מתגוררים כמען רשמי כדי שיוכלו להשתתף בבחירות, לקבל דואר ולנהל חיי קהילה. ביוני 1997 עתר עדאלה לבית המשפט העליון נגד משרד הפנים בשם כמה מאות מתושבי הכפר הלא מוכר חוסינייה שבצפון הארץ. בעקבות התערבות בית המשפט הוסף שם הכפר חוסינייה לרשימת היישובים לצורך רישומו כמען.
ב- 1998 פנה הוועד להגנה על זכויות העקורים בישראל למשטרה כדי לקבל היתר להפגין בתחומי מושב בן-עמי בגליל, במחאה על הריסת המסגד ובית הקברות במקום – השריד היחיד והאחרון של הכפר אום אלפרג'. המשטרה דחתה את הבקשה. בספטמבר 1998 עתרנו לבית המשפט העליון. בינואר 1999 הסכימה המשטרה לאשר הפגנה שבה ישתתפו עד 300 משתתפים, בתנאי שייכנסו למושב באוטובוסים, שיתכנסו במסגד, ושהנאומים שיינשאו לא יושמעו באמצעות רמקולים.
בדצמבר 1998 נענה היועץ המשפטי לממשלה לדרישתנו והורה לוועדת הכספים של הכנסת לבטל הקצאת כספים אך ורק לפנימיות חרדיות ולקבוע קריטריונים ברורים לחלוקת כספי ציבור לפנימיות על מנת שכל אוכלוסיית המדינה תוכל ליהנות מהתקציב.
